יצירת סרט על דמותו של אחד הגדולים, אם לא הגדול מכולם בתחום המשחק, הבידור והפנטומימה בישראל – שייקה אופיר – זו בהחלט אחריות גדולה. במשך שלוש שנים, תקופת העשייה של הסרט, חשתי את האחריות הזו מוטלת על כתפיי, כמי שלקח על עצמו את המשימה – לספר את סיפורו של אדם שהפך לאייקון תרבות.

הכישרון של שייקה באמת נצנץ למרחקים, גם אל מעבר לים, אבל שייקה נותר חידה, גם בעיניי. איש בעל אלף הפרצופים, שפרצופו האמיתי כמעט אף פעם לא באמת נחשף. ולכן, המטרה שעמדה לנגד עיניי הייתה בראש ובראשונה לנסות ולהכיר את שייקה האדם, את מה שמניע אותו, את מהלך חייו האישיים, את האנשים – ובעיקר – הנשים המשמעותיות בחייו.

הכל התחיל, למעשה, עם אלמנתו המיתולוגית של אופיר, לידיה, שאותה הכרתי לפני מספר שנים. כשהתנאים בשלו, לידיה הסכימה לפתוח בפניי את ביתה, את ארונותיה ואת מגירות לבה. היא הייתה ונשארה גברת אופיר עד יומה האחרון, וחוללה את ראשיתו של הסרט הזה, כמו פעולות נוספות שהצילו את שייקה מפני מחיקה מההיסטוריה התרבותית של ישראל, במהלך 30 השנים שעברו מאז מותו הטרגי. לידיה הלכה לעולמה לפני כשנה, ולא זכתה לראות את הסרט. אבל אני בטוח שהיא הייתה מתמוגגת לחזות בכל האהבה שהצופים בסרט מפגינים כלפיו. הסרט מוקדש לה.

שייקה הוא מאותן דמויות מרכזיות בתרבות הישראלית שעליהן גדלתי בשנות ה-70 וה-80, כשהיה בישראל ערוץ טלוויזיה אחד בשחור לבן, עם מאה אחוזי רייטינג. הוא היה שם על מסך הטלוויזיה, כמו גם על מסך הקולנוע – ולא רק ב-״השוטר אזולאי״, שזכה ב-״גלובוס הזהב״ ואף היה מועמד לאוסקר. היה לשייקה הכל, והוא היה הכל, ובכל זאת משהו החל להשתבש. אז מה באמת קרה שם, ואיזה שייקה תיקחו אתם מהסרט? את זה אני כבר משאיר לכם, הצופים.

ארי דוידוביץ'